החלטה בתיק ת"א 562-08

1.         בפניי בקשה, שהוגשה על ידי מר אליהו פוקס (להלן: "המבקש"), לפיה בית המשפט יעכב את ביצוע החלטתו לעניין ההוצאות שהוטלו על המבקש לטובת מדינת ישראל (להלן: "המשיבה") בסך של 20,000 ש"ח וכן יעכב את תשלום האגרה, וזאת עד שתינתן הכרעתו של בית המשפט העליון בערעור שבדעת המבקש להגיש.

2.         המבקש לא צירף את הודעת הערעור לתגובתו, ואולם טען כי קיים סיכוי גבוה ביותר להצלחת ערעורו. לטענתו לא ייגרם למשיבה כל נזק מאי תשלום פסק הדין, לעומת נזק חמור ובלתי הפיך, אשר עתיד להיגרם למבקש, ככל שיידרש לשלם בשלב זה את הוצאות המשיבה ו/או את יתרת אגרת בית המשפט, שעה שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו גם אם יתקבל הערעור.

3.         המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה מדובר בפסק דין מקיף בו נדחתה תביעת המבקש כנגדה ואשר הסיכוי לקבלת הערעור נמוך. עוד טענה המשיבה כי ההוצאות שנפסקו כנגד המבקש הינן הוצאות מדודות בסך של 20,000 ש"ח ובפרט לנוכח עשרות הבקשות שהגיש המבקש בתיק זה. עוד ציינה המשיבה כי בניגוד מוחלט לנטען לא חייב בית המשפט את המבקש לשאת ביתרת אגרת בית המשפט והחובה לשאת באגרה מושתתת מכוח תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007.

4.         הכלל הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים לפי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סיכויי הערעור ושאלת מאזן הנזקים והנוחות הם העומדים במרכז השיקולים לעיכוב ביצוע בגדר הערעור.

5.         המבקש לא צירף לתצהירו את הודעת הערעור, כך שלא ניתן בפועל לשקול כלל את סיכויי הערעור. ואולם נכונה אני לצאת מהנחה שקיימים סיכויים טובים לערעור, מבלי שארחיק לכת כטענת המבקש הטוען כי קיים סיכוי גבוה ביותר להצלחת ערעורו, שכן קביעות פסק הדין הינן מהותיות במהותן.

6.         ואולם בכך אין די. על המבקש להראות כי מאזן הנוחות נוטה באופן בולט לטובתו וכי יגרם לו נזק בלתי הפוך אם לא יעוכב פסק הדין ולא יחויב בתשלום הוצאות בית המשפט שנפסקו בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

במסגרת הבקשה לא טען המבקש כי אין באפשרותו לעמוד בחיוב שנפסק, בשים לב לנכותו של המבקש ואשר אף אינו משקף את ההוצאות הריאליות שנגרמו למשיבה בניהול ההליך.

זאת ועוד, אין אף חשש כי ככל שיתקבל הערעור על פסק הדין קשה יהיה להשיב את המצב לקדמותו, שכן בנסיבות העניין אין כל חשש שהמדינה לא תשיב למבקש את ההוצאות שנפסקו ככל שיתקבל הערעור.

7.         נוכח כל האמור, דין הבקשה לעיכוב ביצוע ההוצאות שנפסקו, להידחות.

8.         באשר לבקשת המבקש לעיכוב ביצוע תשלום האגרה, אקדים ואציין כי בניגוד לנטען בסעיף 2 לבקשה, לא חויב המבקש במסגרת פסק הדין בתשלום יתרת אגרת בית המשפט וחובתו של המבקש לשאת בתשלום זה משתביעתו נדחתה, קבועה בתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות").

9.         תקנה 7 לתקנות האגרות קובעת כדלקמן:

"נדחה ההליך או נמחק בפסק דין, ישלם התובע את האגרה החלה בניכוי הסכום ששילם לפי פסקה (1) ובתוספת הפרשי הצמדה למדד"

            תקנה 14(א) לתקנות האגרות כדלקמן:

"בעל דין, הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה, עם הבאתה לראשונה לבית המשפט, בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין אותה תובענה, בצירוף תצהיר שיפורט בו את רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה".

10.        ביסוד תקנות האגרות עומדת התפישה כי הפרט המבקש לנהל הליך משפט יישא בעלות ההליך והשירות המתקבל ממערכת המשפט. כמו גם נועד החיוב באגרות לבסס את רצינות ההליך ויסודו, מתוך הנחה כי מי שנדרש לשלם אגרה עבור הליך משפטי, ישקול היטב את הצורך בהליך ואת ניהולו לגופו.

            עם זאת, המנגנון הקיים בתקנה 14 לתקנות האגרות מאפשר לבית המשפט לפטור בעל דין מתשלום האגרה, כולה או חלקה, מקום בו שוכנע כי אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה. על המבקש להוכיח לבית המשפט כי הוא נעדר כל יכולת כלכלית לתשלומה ונטל ההוכחה בדבר חוסר יכולת זו מוטל על כתפיו. זאת ועוד, על מבקש הפטור "לפרוש בפני ביתה משפט תשתית עובדתית מלאה ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי, ובכלל זה מסמכים לתמיכה בנטען בבקשה."

אכן אין מניעה שבעל דין המבקש פטור יגיש בקשה לפטור מתשלום יתרת האגרה גם לאחר שההליך הסתיים אולם, עליו לצרף לבקשתו תצהיר מפורט הכולל פירוט של רכושו, רכוש משפחתו, מקורות הכנסתו ועוד, שכן תנאי למתן פטור מתשלום אגרה כאמור, הוא הוכחת חוסר יכולת כלכלית.

11.        בענייננו לא הגיש המבקש בקשה מפורטת לפטור מאגרה הנתמכת בתצהיר כנדרש בתקנות האגרות, לכן לא טען ולא הוכיח שהוא חסר יכולת כלכלית לשאת בתשלום יתרת האגרה הגם שהוא כלל לא טען זאת.

            במצב עניינים זה, אין מקום לפטור את התובע מיתרת תשלום האגרה אף משיקולי צדק, שכן כבר נקבע בהחלטת כב' הרשם גיא שני בבג"צ 210/13 דב בן אור נ' היועץ המשפטי  לממשלה (פרסום נבו) 14.1.13, כי שיקולים אלה אינם נבחנים בגדר בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, ובלשונו: